.הי, מה שלומכם? אז כבר יש לי מיני אולפן הקלטות בבית ויש פודקאסט שצובר תאוצה ומאזינים - תודה לכם - אז חשבתי לעצמי, למה בעצם שלא אקליט בקולי פרקים מתוך הספר שלי?
ובכן, הנה הוא כאן לפניכם, הפרק הראשון של "חשומה"..
"תנשמי."
"רגע, אני רוצה קודם להגיד לך משהו."
"יש לך מספיק חברות לספר להן על החוויות שלך. תחלקי איתן את הדרמות שלך. כאן אנחנו עובדות. תנשמי, תנשמי."
נושמת.
זו הייתה הפעם השלישית שהגעתי אליה אחרי ששיננתי כל הדרך: "סנדרה, אני רוצה להפסיק את הטיפול. אני מרגישה שמיצינו." ואיכשהו, כשהתיישבתי מולה, לא היה לי אומץ.
תהיתי אם זו אני שלא יודעת איך מסיימים מערכות יחסים או שמא מדובר באחת השיטות המבריקות שמלמדים אותם בחוג לפסיכולוגיה: "מטופל לא יפסיק טיפול בדרך אל השיא, הקפידו שיישאר בדרך." אחרת איך ייתכן שככל שאנחנו צוברים יותר ותק בטיפול כך אנחנו מתרחקים יותר מנקודת הסיום? ואם יש שיטה כזאת, היא נלמדת בשנים האחרונות גם בבתי הספר לכירורגיה פלסטית.